מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לצייר.
נופים מדהימים, רחובות עם אנשים, בעלי חיים.
המראות האלה הפעימו אותי ונשימתי נעתקה.
בכל ערב, לפני השינה, עצמתי את עיני וראיתי אותם בדמיוני.
למחרת, ניסיתי להעביר את מה שראיתי וחוויתי אל הדף.
כך היה עד גיל 12, אך בשישי לפברואר התהפכו חיי.
אירוע מוחי, שהוביל לשיתוק בצד ימין של הגוף, שלח אותי לשנה ארוכה של שהייה בבתי חולים. כעבור אותה שנה, חזרתי הביתה כדי להתחיל שיקום ארוך. כשכל צד ימין שלי משותק, למדתי לדבר מחדש, ללכת מחדש, לאכול ביד שמאל, הכל מהתחלה, כמו תינוקת.
למרות הקושי, לא וויתרתי ולמדתי לעשות הכל בעצמי.
נפלתי אינספור פעמים, קמתי והמשכתי ללכת. חיי השתנו מהקצה אל הקצה, התגברתי. מצאתי את הדרך להתמודד ולחיות חיים מלאים וכמעט נורמליים.

ומה עם הציור? הדמויות, הנופים והצורך להעביר אותם אל הדף לא עזבו אותי.
בעקבות השיתוק, יד ימין לא חזרה לתפקד במלואה ולכן נאלצתי ללמד את עצמי לצייר עם יד שמאל. הכוח היחיד שהיה לי היה כוח הרצון.
הזמן חלף, אני המשכתי בחיי וכמובן שהציור היה חלק בלתי נפרד מהם.
יום אחד, פנתה אליי אמא לילדה בת שנתיים וחצי התרשמה מהציורים שלי, וביקשה ממני ללמד את הילדה לצייר. באותו זמן עדיין לא היתה לי תעודת הוראה, אבל האמא התעקשה וסיפרה כמה הילדה שלה אוהבת לצייר. הסכמתי ובאותו הרגע הפכתי למורה לציור.
השיעורים היו חוויה מדהימה, מעצימה ומרגשת, הרגשתי שאני פורחת מבפנים. יותר מאשר הילדה למדה ממני, אני למדתי ממנה.

בשנת 1997 למדתי ציור אצל חיים בוכל, ב98' אצל ריטה נדורוז'ין, וב1999 השתתפתי בתערוכת ציורים וזכיתי שם במקום הראשון. המשכתי ללמוד אומנות גם בשנת 2003 אצל סרגיי לוין, ובמכללת "אגמון" סיימתי עם תעודת גרפיקאית. בשנים 2008-2010 למדתי ציור במכללת ורצברגר ברמת גן, והדרכתי לימודי ציור ואומנות לילדים במועדון "אפק" בקריית גת. לפני כמה שנים עשיתי התמחות בציור ואומנות בסטודיו של דלית שרון, וסיימתי אצלה לימודי בית ספר לאומנויות "גראז'".

היום, אני עושה מה שאני אוהבת ואוהבת מה שאני עושה.
חוץ מאשר לצייר כל יום וכמעט כל לילה, אני גם מלמדת ילדים לצייר.
בעזרת הציור, התלמיד מקבל ביטחון עצמי ויכולת לבטא את עצמו טוב יותר. ההורים של התלמידים שבסדנאות שלי כל הזמן מספרים לי על השינוי שהם חווים עם הילדים, וכשהם מגיעים לתוצאות, זה הסיפוק הכי גדול שלי בחיים.